השבוע נפרדתי משלושה מתוך ארבעה מילדי למסגרת חדשה, ושלושתם התחילו הסתגלות. בימים האחרונים כולנו בהסתגלות לבית חדש, לקהילה חדשה והמשמעותית ביותר היא הסתגלות לבית ספר חדש. עמית ואיתן כבר הכירו את המסגרת הבית ספרית בפורטוגל ונחשפו לשפה אבל בכל זאת מדובר במקום חדש עם צוות שלא הכירו וילדים שעדיין לא שיחקו איתם, וזואי עולה לכיתה א׳ והקושי האמיתי בפרידה שלנו הוא ההסתגלות להיות רחוקים ממני, ממשהו בטוח למקום זר.
אחרי תקופת קיץ ארוכה, הגיעה הפרידה שלנו ואפילו שהילדים שלי לא צעירים מאוד אני יודעת שהפרידה לא תהיה פשוטה. בימים האחרונים חשבתי איך אעשה את הפרידה ואשמור על החיבור בינינו גם אחרי שאלך מבית הספר. אני יודעת שככול שהילדים צעירים יותר כדאי להשתמש באפשרויות המוחשיות יותר אבל אני מאמצת אותן גם עם הגדולים , כי אני יודעת שזה יעזור לחיבור שלנו.
זואי ואני כבר הכנו צמיד משותף רק לנו. היא שמה אותו על היד ואני שמתי אותו על הרגל, הוא מחבר בינינו משהו רק שלנו. חוצמזה הכנתי לה מכתב קטן שאשים בתיק עם מלא לבבות שבכל פעם שקשה שתדע שהלב שלי איתה.
עמית ואיתן בחרו לגרוב את אותם גרביים באותו הבוקר. דווקא להישאר מחוברים אחד לשני. ונותר לי לקוות שימצאו נחמה אחד בשני שקשה. למרות שבתאומות יש ביטחון, זה לא תמיד מספיק כדי להתגבר על הפחד.
אז הסתגלות לפנינו וזה זמן להזכיר לעצמי שזה הזמן שלהם להסתגל להיות רחוקים מאיתנו. וזה לא אומר שהם לא יבכו ולא יהיה קשה להיפרד ואני אצטרך להחזיק את זה אבל יהיה להם וגם לי משהו להאחז בו עד שניפגש שוב.
הצעות נוספות לפרידה והסתגלות- לתת תמונה משותפת או משפחתית ולשים בתיק או במגירה, ללבוש את אותה החולצה או הבגד, לתת להם משהו שלנו שיהיה איתם כל היום (חפץ או בגד עם הריח שלנו), לשים מכתב או ציור בקופסת האוכל או בתיק, לסדר את השיער באותה צורה- להידמות אחד לשני- זה מאוד עוזר לחיבור.
ותזכרו! נפרדים לא נעלמים!
ושיהיה להם וגם לי המון בהצלחה. חודש הבא אחותם הקטנה מצטרפת לחגיגה 🙂
