הייתי אמא במשרה מלאה ואז גוני נכנסה לגן

לפני חודשיים חגגתי יום הולדת 40. חודש אחר כך גוני –הקטנה שלי, בת 3 נכנסה פעם ראשונה לגן. הרגשתי לבד, נטושה. אחרי 10 שנים של גידול ילדים הרגשתי שפוטרתי מהעבודה היחידה שאי פעם הייתי טובה בה.

2014, השנה שבה עמית ואיתן נולדו, זאת גם השנה שבה קיבלתי את התואר מורה. בחירה שנולדה משילוב של שתי סיבות אחת- עזרה שנתתי לסטודנטים עולים בתואר הראשון. השנייה- כי רציתי להיות יותר בבית עם הילדים. והייתי!

ב-2017 הצטרפה זואי למשפחה ואני, במעבר חד, יצאתי לחיי עצמאות בסטיילינג. לצד גידול זואי הקמתי גם את הבלוג שנקרא READ & WEAR שדיבר על שתי אהבות גדולות שלי שהן אופנה וספרים. אבל הקוראים העיקריים של הבלוג היו חברים או מכרים ואני לא התמדתי מספיק וכנראה לא רציתי מספיק והפסקתי לכתוב. ואז זואי נכנסה למסגרת ואני הייתי מוכנה לפרוח ולגדול . אבל כמו כל דבר בחיים- תוכניות לחוד ומציאות לחוד, עמית הבן היקר שלי חלה במחלה מוזרה ולי לא היה כלל אויר במפרשים להמשיך הלאה. עמית בריא בריא. טפו טפו טפו!

2019 בהחלט הייתה שנה שהביאה שינוי גדול מאוד. גדלתי בה, השתנתי, התבגרתי. נכנסתי אליה קרן אחת ויצאתי ממנה קרן אחרת. אחריה לימדתי ילדים במסגרת פרטית ועם הזמן והצורך, אחרי כמה שנים של עשייה והורות החלטתי לעבור לצד החינוכי, לצד המחנך, ללוות את ההורים.

חוץ מאהבה לספרים הכל השתנה. הבלוג שלי שינה את פניו. את השם שלו וכל מה שכתבתי בו, בכתיבה שולית. כתבתי על הבית, עלינו, עליי, על המשפחה. על חוויות, טיולים, לימודים ומשחקים. ואהבתי את זה ככה. הכתיבה לא הייתה העבודה שלי, לא לקחתי אותה ברצינות אבל היה חשוב לי לשמור עליה. ולצידה גידלתי ילדים באהבה ובכיף. אכלתי איתם צהריים יומיום, ביליתי איתם בבית ובחוץ והיינו יחד הרבה יותר זמן ממה שהם בילו במסגרת.

כמעט שנה עברה מאז שעברנו לפורטוגל. והמעבר הזה הביא איתו קבלה של דברים שלא היה פשוט לקבל. הורות מלאה בפרידות, גדולות וקטנות והמעבר ליום לימודים מלא מלא (עד 16 ), בשבילי, הוא אחד הגדולים. זה לא אומר שעבודת גידול הילדים שלי הסתיימה אבל הזמן הזה מייצג צומת. עבור אימהות כמוני, שנשארות בבית, השינוי מעורר תחושה של אובדן… או כמו השאלה הנשאלת ביותר… מה עכשיו? מה את הולכת לעשות עם עצמך?

ועכשיו שארבעתם במסגרת, מה שבעצם קורה זה שעם כל הקלה מגיעה תחושת אימה. ומחשבות ובדיחות. היו כאלה שהציעו לי לעשות עוד ילד (זה לא באמת יקרה). ואני, בכלל לא מעוניינת ששנות הרכות איתם יעברו ,למרות שאני יודעת שכל פרידה היא הזדמנות להעמיק את הקשר בינינו ולגדול ובעיקר להעמיק את המערכת יחסים שלי עם עצמי.