על הסגר – מכתב לילדים שלי

נדמה לי שכאילו התכוננתי אני, וגם אתם, לתקופה הזאת כבר שנתיים ויותר, ולא ידענו על זה בכלל. כשהחלטתי לעזוב את העבודה ולעבוד בקצב שלי, כשלמדתי לגדל ירקות והרבה עלים ירוקים במרפסת, כשלמדתי להכין אוכל בסיסי כמו לחם, כמו חלב ולבלות איתכם בבית יותר שעות מאשר אתם במסגרות, באינטנסיביות רבה. כשלמדתי להשקיע במה שכן חשוב לי ולוותר על הרבה שחשוב לי פחות, כשלמדתי טוב טוב מהו סדר עדיפויות ושאי אפשר הכל מהכל, בעיקר שבחרתי בבית.

ימים שהתחילו כבלאגן גדול והרבה אי ודאות, הפכו עם הזמן להיות רגועים יותר אבל שלא תחשבו שכיף היה פה כל הזמן, אבל כן רוב הזמן.

אחרי 3 שבועות בבית יש לי כמה מסקנות והרבה דעות אישיות על איך העברנו ועדיין מעבירים את הזמן ואיך הצלחנו להנעים את זמננו ולנצל את רובו המשותף לטובתנו. גם במחשבה, גם באוירה וגם בפעילות. אני חושבת שכל משפחה שונה מהשניה ולכל אחת אופי והתנהלות משלה אבל בטוח שכל אחת יכולה למצוא לפחות נקודה אחת משותפת עם אחרת.

זה לא רק אנחנו– נקודת מחשבה שחשוב לזכור היא שמה שאנחנו עוברים עכשיו הוא משהו עולמי, וחצי עולם משותק. אנחנו סגורים בבתים שלנו במחשבות מתי יגיע הסוף. ולכן, מה שקורה לנו וכל מה שקורה לנו, קורה ברוב הבתים סביבנו. כמו הרבה דברים אף אחד לא לימד אותנו להתמודד עם מצב כזה, וכולנו חסרי נסיון. טעויות יקרו פה בודאות. בעצם אנחנו לא טועים אלא פשוט מאלתרים את מה שלא ידענו עד עכשיו.

אנחנו עושים היסטוריה– כמה פעמים חשבתי בתקופה הזו על הסבים והסבתות שלי, על הסיפורים שלהם, על חוויות החיים, על המלחמות שחוו, על המשברים. איזה סיפורים מחרידים הם שרדו. כמה קיוויתי שלעולם לא יקרו שוב. להתעלות על מגפה זה לתת לה משמעות. לכל אחד יש שיעור לללמוד בתקופה הזו. מה עלי להפסיק לעשות? מה עלי להתחיל? לחשוב מה אני יוכל לעשות טוב יותר כדי שלא נחווה שוב משהו דומה. התחלה בהערכה מה יש לי, עבורי זה משמש כתהליך ריפוי ושיעור בענווה.

התחברנו לבחוץ- כל הזמן. אנחנו מדברים כל יום ״חיבור דיגיטלי״ זה גורם לנו לחום וחיבור כאילו אנחנו איתם פיזית. אנחנו מוחאים כפיים במרפסת בכל הזדמנות שיש ושמציעים. כששכן מנגן מוזיקה במרפסת אנחנו ממהרים לצאת החוצה לבדוק אם יש משהו לפטפט איתו ולרקוד עוד כמה דקות. אנחנו מפטפטים ליד הדלת עם השכנים ומשחקים משחקים וירטואלים. אנחנו מתחברים לבחוץ. זה גורם לי להרגיש מועילה וחלק מקהילה.

למדנו– לא תרגולים של אותיות או נסיון של קריאת ספרים. אפילו לא ניסינו לשמור על הגחלת. למדנו, לומדים, מרחיבים אופקים על מה שבדרך כלל בית הספר לא מלמד אותנו. למדנו על העולם, למדנו על החיות, למדנו על העצים והצמחים. ניסינו להתחבר לטבע מבלי לגעת בו ולחוות אותו. ראינו סרטונים על בעליי חיים. קראנו וקוראים ספרים שמתארים את החיים שלהם. ציירנו מפות ודיברנו על הכדור הזה שאנחנו חיים. שהכל בו לא מובן מאליו!

צחקנו מלא– אני צחקתי ועדיין צוחקת מאינסוף הודעות וואטסאפ ויראליות..שטותיות עד כמה שיהיו הן גורמות לי לדקות ארוכות של צחוק ביום. אנחנו יוצרים צחוק דרך ריקודים מטופשים, משחקים משונים, סיפורים הזויים וזכררונות שקופצים. אנחנו דואגים לצחוק .לא סתם נאמר ״יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז״ כי הוא מקל על כאב נוגד דכאון, מריץ את הדם ועוד מלא דברים טובים ומועילים לגוף שלנו. אני מחפשת כל יום דברים שנוכל לצחוק מהם. זו חייבת להיות הגישה שלנו כדי לעבור את התקופה הזו. והמוזיקה ,יש לה בדיוק את אותה השפעה. הרכבנו כמה פליייליסטים שעושים לנו כל כך טוב.

מצאנו שגרה– כזאת שמתאימה לנו. כיוונו את השעון בבוקר ונשארנו בשגרה בדיוק כמו בימים של ״פעם״. התלבשנו, אכלנו ועשינו קצת מכל דבר בכל יום. קצת משחק, קצת טלוויזיה, קצת יצירה, קצת למידה, קצת זמן חופשי, קצת זמן ביחד, קצת טיול בחוץ והרבה הרבה הרבה אוכל. יש הרבה אלטרנטיבות לחוות את הזמן בבית, לא כולן התאימו לנו ולא כולן אידיאליות לכולם. מצאנו מה שטוב לנו. שהוא קצת מכל דבר.

מעניין אותי איך הסיפור הזה יפגוש אתכם בחיים? בסיפורים שלנו? בתמונות? בזכרונות שלכם? או אולי בכלל פה?

מעניין מתי הוא יפגוש אתכם? שתכנסו לפה ותחטטו על מה אמא שלכם כותבת? אולי במגפה הבאה? או בכלל שכבר תהיו הורים לילדים ובכל פעם שקשה איתם תזכרו כמה קשה היה גם איתכם?

כל מה שנשאר לנו זה להמשיך להישאר בבית (ולהיזכר בורשה, מדריד וגם ביוון שלא נגיע אליה השנה)

אמא