מילה אחת שמשנה הורות שלמה

תשאפו להגיד כן!

אין לי מושג איפה שמעתי את זה בפעם הראשונה אבל הסרט ״יום הכן״ הזכיר לי את 3 המילים החשובות האלה.

האמת שרק בילדה הרביעית למדתי להגיד כל כך הרבה כן. עד שגוני נולדה לא באמת היה לי צורך. הדברים זרמו מעצמם ולא ניתקלתי ביותר מדי התנגדויות. גוני לימדה אותי שזה בסדר להחליף בגדים כל שעה או לקפוץ מספה לספה לספה… וגם לפרק ולהרכיב את אותו המשחק 50 פעמים (50! ספרתי!) היא גם לימדה אותי שזה בסדר להחזיק את המוצץ בפה עד הכניסה לגן, ורק בכניסה לשים אותו בתיק ולצאת יחפה מהבית ולנעול נעליים רק כשמגיעים (אם בכלל) או לשבת על השיש במטבח או להתקלח בכיור או לעמוד דקות ארוכות מתחת לגשם. והרשימה עוד ארוכה…

ואם אתם ממש מתעקשים אז הנה עוד כמה בקשות:

איתן ביקש ללכת עם חולצת הפיג׳מה של ספיידרמן לבית הספר ועמית הוציא את המכנסיים מהסל כביסה כדי ללבוש אותם שוב כי הם מאוד מאוד נוחים, זואי ביקשה לישון עם כל ה-200 בובות במיטה גם אם לה אין ממש מקום. עמית מבקש לא לשים סווצ׳ר כשקפוא בחוץ בטענה שחם לו. גוני מבקשת למרוח לי לק כל שעתיים ואם אפשר גם בצבעים שונים או להיכנס לבריכה כשממש קר בחוץ (סיכמנו בסוף רק על הרגליים) או לצאת לטייל כשיש גשם זלעפות.

התגובה שלי הרבה מאוד פעמים או לרוב או תמיד הייתה לא. למה ללבוש את אותו המכנס? יש לך נקיים בארון. ובאיזה קטע תלבש פיג׳מה לבי״ס- פשוט תחליף בגדים ויאללה יוצאים. אבל גוני לימדה אותי לחשוב.

למה לא בעצם? למי זה מפריע? במי זה פוגע?

לאף אחד! אם אני אומרת לא בדרך כלל, זה רק בגלל אי הנוחות שלי, והמגבלות שלי ולא בגלל שאני מסתכלת עליהם, ולכן אני כותבת כאן את המילים האלה שוב. גם בשבילי – ״תשאפו להגיד כן!״ תשמרו את ה״לא״ למה שבאמת חשוב לכם. כי אחרי הרבה פעמים כן, ה- ״לא״ מתקבל קצת אחרת.

ותזכרו שהם נהנים מזה , אנחנו לרוב נצחק מזה. והכי חשוב נשמור על היחסים הטובים שלנו עם הילדים שלנו.