שכנים

כבר כמעט שנה שאין לי שכנה. והיא כל כך חסרה לי.

מאז שעזבתי את הבית של ההורים, היה לי מזל עם שכנים. מהדירה הראשונה שעמרי ואני גרנו בתל אביב, הצפון הישן קומת קרקע דירת חדר וחצי, שם הכרתי את מיכל. סטודנטית לעיצוב פנים, מבוגרת ממני בכמה שנים שחיה בדירה הצמודה אלינו. תל אביבית הרדקור. היינו שכנות שנה עד שעמרי ואני עזבנו את תל אביב והדרמנו לטובת עיר האורות ראשון לציון, מקומת קרקע הישר לקומה שלישית וגדלנו גם ל-2.5 חדרים.

ראשון לציון, העיר שממנה באנו ואליה חזרנו כי נשבר לנו לחפש חניה כל היום ולא יכולנו להרשות לעצמנו יותר ממה שהיה. ראשון לציון היתה לא רעה אליי בכלל – וקומה מעליי באלכסון גרה נטלי עם יפעם -זוג פחות או יותר בגילנו שיום אחד בטעות נפגשנו במרפסת והתחלנו לפטפט, ובזכות הרשתות עד היום 15 שנים אחרי אנחנו מתעדכנות ב-מה נשמע?

אז התחתנו והתחלנו לחשוב על להרחיב את המשפחה והידרמנו עוד קצת לרחובות- אחלה עיר, לחסוך קצת כסף בדירה של ההורים. עלינו לקומה 6 וגדלנו ל-3 חדרים. שם, דלת נושקת לדלת, הכרתי את יהל שהייתה כבר אמא מנוסה לשני בנים ואני רק התחלתי לחשוב על ילדים. יהל, אשה שנונה ומיוחדת, עם כוח ויכולות, המון אופטימיות וכנות בלתי נגמרת שכשלקחתי ממנה שתי ביצים הייתה דואגת להזכיר לי שהשארתי אותה בלי ביצים בכלל אז מתי אני מחזירה אותן. היה לנו הרבה במשותף. עשינו הסבה להוראה , סחבנו בנות ברחמנו אחרי 2 בנים ועזבנו יחד את הקומה לטובת דירה גדולה יותר כי הרחבנו את המשפחה. יהל את בליבי.

בחודש 9 עם זואי עברנו לדירה גדולה יותר באותה העיר, ממש מרחק הליכה בין הדירות. מה ששונה ביניהן זה קומה אחת (למעלה) ועוד 2 חדרים. תעשו את החשבון. באותו היום שנכנסנו לדירה אמא של דייזי השכנה היקרה בדלת ליד, הגיעה לקבל את פניי ולשאול את כל השאלות שרק סבתות יודעות לשאול והלכה. בוקר אחד נתקלתי בדייזי השכנה (עד היום זה השם שלה בטלפון שלי) וסיפרתי לה שהכרתי את אמא שלה ונעים מאוד…אני קרן 🙂 ואיך אומרים, כל השאר היסטוריה. דייזי ואני היינו שכנות רק 3 שנים. עברנו יחד סגרים של קורונה, הריונות (שלי), הפלות (שלי) מעברי דירה (שלי), מעברי מדינה (שלי), תמיד היה לה מה שחסר לי במקרר, תמיד היתה לה מילה טובה ואופטימית להגיד והיא החברה הכי טובה בעולם. הכי טובה! לקחתי אותה איתי לחיים. דייזי אני מתגעגעת.

משם ירדנו 7 קומות למטה וחזרנו לקומת קרקע. נמאסו עלינו חיי העיר ויצאנו לחיי הכפר. אי שם בתחילתם של הרי ירושלים, באזור היפה ביותר בארצנו במועצה הכי פחות מוצלחת והגדולה בארץ אבל בכפר חמוד ונעים, כפר אוריה. וממש רגע אחרי שגוני הגיעה לעולם, באמצע הרחוב של הבית, עם תינוקת בת שבוע, נועה השכנה שגרה שני בתים לפניי עברה לידי והתחלנו לפטפט ובמשך 3 שנים לא הפסקנו. פטפטנו על קפה של בוקר או על כוס יין של ערב, פטפטנו בהודעות כתובות או קוליות, פטפטנו כמעט בכל פעם שהייתי מגיעה הביתה וחולפת על יד הבית שלה. פטפטנו להתייעץ, פטפטנו לשתף, פטפטנו לרכל. נועה היא כל מה שהייתי צריכה כדי לצלוח חופשת לידה כה ארוכה. כדי להתייעץ בלי לקבל שום ביקורת, כדי לבכות שעמרי גויס למילואים, כדי לשאול איך מנקים או איפה קונים או מה עושים, כדי לספר על הפחדים. וגם כדי לתת לי מוט כדי לטחון את המרק תירס שאני כל כך אוהבת והכל כבר ארוז למעבר לפורטוגל. נועה יקירתי!

ואז הגיעה פורטוגל ואנחנו נודדים, בין בתים. בין שכנים. בין שפות, בין אזורים, בין חברים, בין זרים. ואני מחכה ומצפה לבית שלי, למרחב פתוח ובטוח בין רחובות, להתיישב להתמקם ובעיקר מחכה להכיר את השכנה הבאה שלי.

השכנים בכפרים בפורטוגל מאוד מנומסים, מאוד חמים ומאוד מאוד נחמדים. תמיד יגידו בוקר טוב, צהריים טובים או ערב. תמיד! אבל הם שונים. שונים מכל שכנה שהייתה לי, בתרבות, בשיתוף ובעיקר במשמעות.

ואז כשאני פוגשת את השכנה שלי, שהיא ממש פה דלת לידי אבל עדיין מרגישה שכבר כמעט שנה שאין לי שכנה, והיא כל כך חסרה לי.