המחשבות שלי עוד מתנדנדות בין כתיבה להקלטה. כל פעם שאני מתחילה לכתוב אני אומרת לעצמי שזה ישמע הרבה יותר טוב אם אגיד את זה בקול. ובכל פעם שאני רוצה להקליט אני מרגישה שאין לי מספיק מילים וכדאי שאכתוב את הדברים. אז בינתיים נשארתי עם הכתיבה כי היא בהחלט מרפאת אותי.
מה אני אגיד?! הזמנים קשים! לא משנה איפה אנחנו על הגלובוס. יש כל כך הרבה סיבות לדאגה. דאגות שבשליטתנו ודאגות שממש לא. המרחק מהארץ לא מקל עליי בדאגה לכולם ולמדינה היקרה שלי והמעבר למדינה אחרת רק הוסיף עוד כל כך הרבה דאגות שמדי פעם אני מדברת עליהם פה. הדאגות איתנו. מרוב כל כך הרבה דאגות, התלוצצתי עם הילדים שאני חושבת שכדאי שיקריאו לי את הספר – לאן הולכות הדאגות בלילות – ואולי אשים קצת בובות דאגה מתחת לכרית שיקלו עליי. הילדים לא לקחו אותי ברצינות. כנראה לא הייתי מספיק אסרטיבית.
אבל מה קורה שיש כל כך הרבה דאגות, והראש שלי טרוד. שמתי לב שכשמשהו משתבש אצלי אז הדבר הראשון שאני מוותרת עליו הוא הפעילות הגופנית, התנועה, הספורט. אפילו שרשום לי בתוכנית השבועית, היומיומית. בקלות, בלי דאגה אני ״שומטת״ את זה מהיומן שלי. ולמה? ככה זה. תמיד שקשה אנחנו עושים פחות. יש כאלה שידאגו פחות לבית, לא יעשו כביסה, לא יקומו להכין אוכל לילדים (משהו אחר יכין כמובן), לא יסיימו משימות בזמן ועוד הרבה והרבה. אני – ישר מורידה את התנועה. ולא! אני לא רוצה. אני יודעת שזה חשוב לי. חשוב לי לעכשיו, חשוב לי לאחר כך, חשוב לילדים שלי ואם אני רוצה להישאר פה, על הגלובוס הזה, ולהישאר בטוב, אני צריכה לזוז.
אני לא בנאדם של אפליקציות ולא של טכנולוגיה מתקדמת אני בדרך כלל אוהבת את הדברים פשוטים. בכל פעם שהורדתי אפליקציה של TO DO LIST השתמשתי בה בדיוק יומיים. אני מעדיפה רשימות בדפים ולוחות שבועיים של סדר וארגון. איכשהו לעשות קו עם עט על משימה מרגיש לי שבאמת עשיתי אותה. קו כזה שגורם לי להרגיש נעים. אף פעם לא הצלחתי לקרוא ספרים דרך אפליקציות- זה תמיד הרגיש מאמץ מיותר (אפילו שהוא זול ונגיש יותרֿ) ומבחינתי אין כמו להחזיק ספר ביד, להריח ולהרגיש את הדפים ואת ההתקדמות, ואין כמו תחושה של לסגור את הספר אחרי הדף האחרון.
אז כשמציעים אפליקציה טובה יעילה ונחמדה אני בדרך פוסלת אותה ואחר כך מקשיבה. וזה ברור שזאת לא הדרך הנכונה. לא על אפליקציות ולא על שום דבר אבל אני עובדת על זה.
ולמה אני מספרת לכן את זה?
לפני כמה חודשים, אחרי הרבה מאוד זמן שלא עשיתי את פעילויות הספורט האהובות עליי כמו יוגה ופילאטיס, חברה המליצה לי להוריד אפליקציה בשם downdog. אני כמובן הטלתי ספק באיכותה, יעילותה והרמתי גבה. אחר כך חזרתי הביתה והתחלתי לחפש אותה. ומאז (ספטמבר) ועד היום אני איתה. ואני פה כי אני רוצה להגיד לכן כמה היא טובה, איכותית ועוזרת. בעיקר עוזרת כשקשה. ואיך היא עוזרת? אפשר לשנות את ההגדרות שלה על אורך השיעור (בין 6-80 דקות), איזה פלייליסט יתנגן, איזה קול ילווה את השיעור, סוג יוגה, רמה של שיעור ועוד ועוד- שיעור מותאם אישית. אז גם כשממש ממש קשה: 6 דקות יסגרו את הפינה. (ואם כן תחליטו להירשם לאפליקציה- תכתבו לי, יש לי כמה טיפים חשובים לפני הרשמה)
מסכמת בזה- שהנאה אני לא מבטיחה לכן אבל הרגשה טובה אחר כך, בהחלט!
אז, על מה אתן מוותרות כשקשה לכן?
.
